הלובשת כיוצרת דימוי

קואורדינטה מוגמרת יכולה להיות יותר מסתם תלבושת. בתגובתה בת תשעת החלקים של Luoluozi לעולם האנימה והרומן GOSICK, המלתחה הופכת לכלי לקריאת דימויים, והלובשת נעשית בעת ובעונה אחת לסטייליסטית, ארכיונאית ומבצעת.

הפוסט נקרא ”סיכום סטיילינג עצמי של impression Lolita”, ולניסוח הזהיר הזה יש חשיבות. אין כאן טענה לשחזור מדויק של התלבושות. היוצרת בוחרת פריטים ממלתחת Lolita כדי להגיב לפריימים ולאיורים מסוימים: לבנים ובגדי שינה, חלוק בוקר, שמלה מפוספסת בגזרת אמפייר, שמלות שינה לבנות וסגולות, בגדים יומיומיים המזוהים עם Cordelia, שמלה רשמית ומראה של קוסמת.

כל צימוד מתחיל בזיהוי. פס, שרוול, צבע או פרופורציה נעשים לחלק מן המקור שראוי לשאת הלאה. התוצאה נאמנה לאווירה, בלי להעמיד פנים שהבגד הבדיוני נבנה מחדש תפר אחר תפר.

הפרשנות מתחילה במה שכבר נמצא במלתחה

קוספליי מדויק מאורגן בדרך כלל סביב דמות בעלת שם ועיצוב מסוים. impression styling פועל באמצעות דמיון בקנה מידה חופשי יותר. הוא שואל מה יכולה לעשות חולצה קיימת, כיצד חצאית מוכרת משתנה תחת מקור השראה חדש, או אם bonnet יכול להעביר את המטען הרגשי של איור.

השיטה הזאת מעניקה למלתחה זיכרון החורג מתאריכי ההשקה של המותגים. בגד יכול לאצור מפגשים עם ספרים, אנימציה ודימויים קודמים. זהותו אינה מסתכמת בשם שבו נמכר. כשהוא נכנס לצימוד חדש, הוא נעשה עדות לאופן שבו הלובשת קראה יצירה אחרת.

הפורמט המציב את התמונות זו לצד זו הופך את פעולת הקריאה לפומבית. אנחנו יכולים להשוות ולא רק להתפעל. במראה הלבן, הקשר טמון ברכות, בנפח הבהיר ובאינטימיות הביתית. במראה המפוספס, המקצב האנכי וקו המותן הגבוה עושים עבודה רבה יותר מן הפרטים המדויקים. היוצרת מותירה די הבדלים כדי שהפרשנות תישאר גלויה.

הלובשת עורכת את המרחק שבין הבדיון לחיים

בגדים המבוססים על בדיון נדונים לעיתים קרובות במונחים של בריחה. ההסבר הזה מחמיץ את התבונה המעשית הכרוכה בהבאת דימוי אל חדר ממשי ואל גוף ממשי. לבד יש משקל. שרוול חייב לאפשר תנועה. צבע מגיב לאור הזמין. הלובשת בוחרת אילו דברים בלתי אפשריים לשמר ואילו לתרגם.

בעריכה הזאת מתגלה המחברוּת. הדמות המקורית נותרת אחד המקורות, אך אינה היוצרת היחידה של התצלום הסופי. הלובשת תורמת גוף, מלתחה והיסטוריה של טעם. הסביבה תורמת את קנה המידה. המצלמה קובעת מה ישרוד כדימוי. לכן קואורדינטה בעיצוב עצמי דומה פחות להעתקת עמוד ויותר לציטוט שלו במסה חזותית חדשה.

תקדים צילומי בעיר

היצירה Cosplayers של Cao Fei משנת 2004 מציעה תקדים מועיל לחשיבה על המעבר הזה מדימוי בדיוני למרחב נחווה. היא שייכת לקוספליי ולאמנות עכשווית, לא לאופנת Lolita, ולכן אין לטשטש את ההבדלים בין התרבויות. החיבור הוא מתודולוגי. באתר הרשמי שלה מתארת האמנית צעירים הלבושים כדמויות ממשחקים, נעים בעיר ופועלים בתוך עולם מדומיין, בעוד העולם החומרי שמתחתיהם נותר ללא שינוי.

ביצירה A Mirage, שתי דמויות מחופשות ניצבות בשדה התחום בקו רקיע עירוני חיוור. הן יושבות על צורות של בעלי חיים מנוקדים ומפוספסים, בעוד בלונים שחורים מתקבצים מעל ראשה של אחת מהן. ברור שהסצנה מבוימת, ובכל זאת הקרקע שלה ממשית במפגיע: דשא, פרחים, אובך ומגדלי מגורים. הפנטזיה אינה מחליפה את העיר. היא יוצרת דרך זמנית לנוע בתוכה.

הפוסט על GOSICK קטן יותר בהיקפו ונוצר למען קהילה אחרת, אך גם הוא נשען על המרחב שבין המקור לעולם. דמותו של הגיבור אינה נלבשת ישירות. היא עוברת דרך פריטי המלתחה הזמינים, גופה של הכותבת ומסגרת התצלום. הפער הזה פורה.

הארכיון האישי יכול להפוך למעשה ביקורתי

קל לפטור פוסט מלתחה כתצוגה או כצריכה. אולם הסיכום של תשעת המראות דורש קריאה מעמיקה יותר. הבחירה, הרצף וההשוואה הופכים תצלומים אישיים לטיעון על דימויים. הכותבת מזהה בעיות חזותיות חוזרות, מנסה להן כמה פתרונות ומשאירה את המקורות צמודים אליהם.

זוהי ביקורת המתבצעת באמצעות בגדים. היא אינה צריכה לחקות כתיבה אקדמית, מפני שהראיות שלה גלויות לעין. שמלה מפוספסת מוצבת לצד האיור שהיא מזכירה. מערכת לבנה בוחנת עד כמה אפשר להתקרב לאווירה בלי לשכפל אותה במדויק. הקוראים יכולים להסכים, לחלוק או להבחין בקשר נוסף.

הגדרת הלובשת כיוצרת דימויים אינה מוחקת את המעצבים, הצלמים או האמנים המקוריים. היא ממקמת יוצרת נוספת בשרשרת. היא זו שמחליטה מה ייכנס למלתחה, איזה דימוי ראוי למענה וכיצד הגוף יישא את המענה הזה אל העולם.

מקורות וקרדיטים לתמונות

• Luoluozi, “GOSICK Victorique-inspired Lolita self-styling summary II”, Xiaohongshu.
• קאו פיי, Cosplayers, 2004, וידאו, 8 דקות. תיאור באתר הרשמי של האמנית.
• קאו פיי, A Mirage, 2004, הדפסת C, ‏75 × 100 ס״מ, מתוך סדרת הצילום Cosplayers.