המבט מתהפך: אופנת Lolita והחופש להביט

כמעט בכל שיחה על אופנה מסתתרת הנחה אחת:

שבגדים קיימים כדי שיביטו בהם.

אנחנו מתלבשים, ומישהו אחר רואה אותנו.

אנחנו בוחרים צללית, צבע וזוג נעליים, והבחירות האלה הופכות לאותות שאנו שולחים לעולם.

חוקרי אופנה מתארים זה מכבר את הלבוש כסוג של שפה. רולאן בארת ניגש לאופנה כאל מערכת של סימנים, ואילו אליסון לורי בחנה באופן מפורסם את רעיון הלבוש כאמצעי תקשורת. נדמה שהבגד מדבר גם כאשר מי שלובשת אותו אינה אומרת דבר.

אבל אופנת Lolita מסבכת את מערכת היחסים הזאת.

מפני שרבות מהלובשות Lolita אינן שואלות בראש ובראשונה:

איך אני נראית בעיניך?

הן שואלות שאלה אינטימית הרבה יותר:

לאיזה עולם אוכל להיכנס כשאני מתלבשת כך?

שמלה לעולם אינה רק שמלה

קל לפרש את Lolita לא נכון כשמביטים בה מבחוץ.

התחרה, הסרטים, החצאיות התחתונות, כיסויי הראש והצלליות המאוזנות בקפידה בולטים מיד לעין. למי שאינו מכיר את התרבות, הבגדים עשויים להיראות תיאטרליים מאוד — כמעט כאילו הלובשת בהכרח מבקשת תשומת לב.

אלא שנראות ותשומת לב אינן אותו הדבר.

אפשר ללבוש משהו יוצא דופן מבלי להתלבש למען קהל.

ההבחנה הזאת ניצבת בלב הרעיון של ווטארו אריטה, שלפיו אופנת Lolita היא ”מהפכה במבט“.

אופנה רגילה נתפסת לעיתים קרובות כדיאלוג בין מי שלובשת אותה לבין החברה.

אני מתלבשת.

אתה מביט.

אתה מפרש.

Lolita מציעה אפשרות אחרת.

אני מתלבשת.

אני מביטה.

ובאמצעות הלבוש אני משנה את העמדה שממנה אני מביטה בעולם.

מעבר להיותנו מושא למבט

לאורך ההיסטוריה, אופנת נשים תפסה עמדה כפולה ולא נוחה.

לבוש יכול להיות כלי רב־עוצמה לביטוי עצמי. בה בעת, גופן ובגדיהן של נשים פורשו שוב ושוב דרך ציפיותיהם של אחרים — מה נחשב מושך, מכובד, נחשק, נשי או הולם.

הלובשת בוחרת את הבגדים.

אבל היא אינה יכולה לבחור לחלוטין כיצד יפרשו אותם.

כך נוצרת סתירה:

להתלבש פירושו לפעול,

אך הלבוש גם חושף את הגוף לפרשנות.

Lolita מקצינה את הסתירה הזאת.

חצאית מלאה הנתמכת בחצאית תחתונה, גרביים ונעליים שתואמו בקפידה, תחרה בקו הצוואר וכיסוי ראש שנבחר בדיוק רב — אף אחד מהאלמנטים האלה אינו נטמע בשקט בקהל.

הלובשת יודעת שעשויים להביט בה.

ייתכן שלא יבינו אותה.

ייתכן שיצלמו אותה ללא רשות.

ייתכן שתשמע זרים משערים מדוע היא מתלבשת כך.

ובכל זאת, היא לובשת את השמלה.

ההחלטה הזאת חשובה.

מפני שהמטרה אינה בהכרח לזכות בנראות רבה יותר.

לפעמים, ההפך הוא הנכון.

”אני רוצה להיות כמו נסיכה.“

בתחילה, אמירה כזאת עשויה להישמע כמו הצגה.

הרי נסיכה קיימת כדי שיעריצו אותה, לא?

אבל הקשיבו ביתר תשומת לב.

עבור רבות מהלובשות Lolita, הפנטזיה אינה:

אני רוצה שאחרים יחשבו שאני נראית כמו נסיכה.

אלא:

אני רוצה לחוות את התחושה של להיות נסיכה.

ההבדל הזה משנה הכול.

הפנטזיה מופנית פנימה.

היא עשויה להיות קשורה לדימויים מן הילדות, לספרי תמונות, לבובות, לסרטים ישנים, לוורדים, לטירות, לחללים ויקטוריאניים, לעיטורי רוקוקו או פשוט לעולם מדומיין שמרגיש עדין ויפה יותר מחיי היומיום.

השמלה הופכת לסף.

הבריחה מן המציאות

יש המתארות את Lolita כצורה של בריחה.

אבל ”בריחה“ אינה בהכרח דחייה של המציאות.

ייתכן שמשמעות הדבר היא לצאת לזמן מה אל מחוץ לכללים שבדרך כלל מסדירים אותה.

מה ראוי לאישה בוגרת ללבוש?

מה ילדותי מדי?

מה נשי מדי?

מה מהודר מדי?

מה מחמיא?

מה מושך את תשומת הלב מהסוג ה״נכון״?

מה יחשבו הגברים?

מה יחשבו העמיתים לעבודה?

מה יחשבו זרים?

Coord בסגנון Lolita יכול להשעות את השאלות האלה.

למשך כמה שעות, סדר העדיפויות משתנה.

חשוב להתאים את החולצה הנכונה ל-JSK.

יש חשיבות לצורת התחתית.

יש חשיבות לשאלה אם תחרה בגוון שנהב מתאימה יותר מתחרה בלבן בוהק.

יש חשיבות לשאלה אם הסרט מהדהד צבע החבוי בתוך ההדפס.

הכללים לא נעלמו.

אבל אלה כללים אחרים.

והעיקר הוא שאלו כללים שהלובשת והקהילה שלה מבינות.

אולי משום כך המשמעת יוצאת הדופן של אופנת Lolita עשויה, באופן פרדוקסלי, להעניק תחושת חופש.

חופש אינו תמיד היעדר מוחלט של כללים.

לפעמים חופש פירושו לבחור לאילו כללים מותר להיות חשובים.

הכרה, לא תשומת לב

יש סתירה חשובה נוספת בתוך תרבות ה-Lolita.

לובשות רבות אומרות שהן אינן מעוניינות במיוחד שזרים יבחינו בהן.

ועם זאת, חובבות Lolita מבחינות לעיתים קרובות זו בזו מיד.

הצצה לצללית מוכרת מעבר לרציף התחנה.

הדפס שניתן לזהות.

עיטור תחרה המזוהה עם תקופה מסוימת.

גרסת צבע שמישהי חיפשה.

צורת כובע הבונט.

האופן שבו מישהי איזנה Coord מאתגר באופן מפתיע.

הפרטים האלה הופכים לאוצר מילים פרטי.

בעיני הקהל שמסביב, אולי זו פשוט ״נערה בשמלה מהודרת״.

בעיני חובבת Lolita אחרת, עשויות להיות מאות בחירות שאפשר לקרוא ולפרש.

וכך משתנה אופן ההסתכלות.

הוא עוסק פחות בשיפוט ויותר בהכרה.

לא תמיד אנחנו מתלבשות כדי שיראו אותנו.

לפעמים אנחנו מתלבשות כדי שנוכל לזהות זו את זו.

יש משהו רך באופן בלתי צפוי בצורת ההסתכלות הזאת.

זו אינה הבחינה התחרותית המזוהה לעיתים כה קרובות עם אופנה.

היא יכולה להיות קרובה יותר לעונג אסתטי.

החצאית הזאת תיראה יפהפייה בגרסת הצבע הלבנדרית.

בחירת התחרה שלה מושלמת.

מעולם לא חשבתי לשלב את ההדפס הזה עם נעליים חומות.

המתבוננת אינה בהכרח שואלת:

האם היא יפה ממני?

ייתכן שהיא פשוט חושבת:

אני מבינה מה היא עושה.

לרגע, שתי זרות חולקות את אותה שפה חזותית.

הבגד הופך לאות:

גם את מכירה את העולם הזה.

קהילת המבט

אופנת הזרם המרכזי מדמיינת לעיתים קרובות הכרה באמצעות הצגה.

אנחנו בונות זהות ומשדרות אותה החוצה.

זו מי שאני.

Lolita יכולה לפעול אחרת.

הרגעים העוצמתיים ביותר שלה מתרחשים לפעמים דרך מבט הדדי ולא דרך הצגה עצמית.

הלובשת הופכת גם למתבוננת וגם למושא המבט.

צופה ומשתתפת.

קהל ומופיעה.

ייתכן ששתי נשים לעולם לא ידברו זו עם זו.

ועם זאת, באמצעות אוצר המילים המדוקדק של צללית, צבע, הדפס, תחרה ואביזרים, דבר מה כבר עבר ביניהן.

רגע קטן של הכרה.

ברית שקטה.

תזכורת לכך שגם מישהי אחרת בחרה בעולם המוזר והיפה הזה.

מרד רך

יש משהו מרדני בלבישת אופנה הכפופה לכללים נוקשים.

למראה המלא

להתלבש בתנאים שלך

Thousand WoodThousand Wood - Paris Souvenir - French Classical JSK with Rose Appliques and a Train£35לצפייה במוצרGalette BunnyGalette Bunny - Black Doll - JSK or OP Dress with Adjustable Elastic Waistהחל מ־£71לצפייה במוצרFanQFanQ - Beige Rose - Handmade Rose Jewelry with Lace and Pearl Detailsהחל מ־£2.99לצפייה במוצרStar BoxStar Box - Nightingale and Rose - Dried-Rose Lace Floral Hair Accessory£34לצפייה במוצר

זה נשמע סותר.

ל־Lolita יש כללים.

הפרופורציות של החצאית חשובות.

הצלליות חשובות.

התיאום בין הפריטים חשוב.

שילובים מסוימים משדרים משהו שונה מאחרים.

חובבי הסגנון מפתחים אוריינות חזותית יוצאת דופן בכל הנוגע לבדים, תחרה, מבנה, הדפסים, אביזרים ותקופות.

אבל הכללים האלה נוצרים ומתעצבים במידה רבה בתוך התרבות עצמה.

מטרתם אינה רק להפוך את הלובשת לחברה, לרעיה, לעובדת או לאישה הנחשקת האידיאלית בעיני מישהו אחר.

הם יוצרים מרחב אסתטי אחר.

מרחב שבו נשיות אינה שייכת באופן אוטומטי לתשוקה הטרוסקסואלית.

שבו „חמוד” אינו חייב להיות הזמנה.

שבו יופי דקורטיבי יכול להתקיים להנאתה של מי שלובשת אותו — ולהנאתם של מי שמבינים את שפתו.

זה מה שהופך את המרד של Lolita לעדין באופן יוצא דופן.

הוא לא בהכרח הורס את הנשיות.

הוא לוקח את הנשיות למקום אחר.

הנשיות אינה נעלמת.

היא פשוט מפסיקה לבקש רשות.

להביט, במקום להיות מושא למבט

ייתכן אפוא שהרעיון הרדיקלי ביותר בטיעון של אריטה הוא גם הפשוט ביותר.

ביסודה, אופנת Lolita אינה עוסקת במשיכת מבטים.

היא עוסקת בהשבת פעולת ההתבוננות לידינו.

מי שלובשת אותה מבחינה בדברים יפים.

היא מבחינה בפרטים.

היא מבחינה באנשים אחרים שחולקים את עולמה החזותי.

היא מבחינה בצבעים שחיי היומיום מלמדים אותנו להתעלם מהם.

היא מבחינה בבניין ישן, בחדר תה, בסרט, בדוגמת רקמה, בחלון ראווה קטן ומשונה.

השמלה משנה את הנוף מפני שהיא משנה את המתבוננת.

וכאשר Lolita נוספת מופיעה בנוף הזה, היא עשויה להפוך ליותר מאשר זרה.

היא הופכת להוכחה לכך שהעולם המדומיין הזה אינו דמיוני לחלוטין.

גם מישהי אחרת יכולה לראות אותו.

בעיני מי שמביטים מבחוץ, Lolita עשויה להיראות תחילה כסגנון אופנה בולט במיוחד.

אולי זו בדיוק הסיבה שקל כל כך להחמיץ את ההיגיון הפנימי שלה.

הסרטים גלויים לעין.

התחרה גלויה לעין.

החצאית גלויה לעין.

אבל את השינוי החשוב ביותר אי אפשר לראות מבחוץ.

הוא מתרחש מאחורי עיניה של הלובשת.

ברגע שהיא מתלבשת, השאלה משתנה.

לא:

מי מביט בי?

אלא:

מה אני מסוגלת לראות כעת?

ואולי זו המהפכה השקטה החבויה מתחת לכל Coord שנבנה בקפידה.

לא דרישה להפוך למרכז עולמו של מישהו אחר.

אלא רשות להיכנס לעולם משלך.

הערות קריאה

כתבה זו שואבת השראה רעיונית ממאמרו של ווטארו אריטה משנת 2013, Towards Lolita Fashion as a “Gaze Revolution”, לצד דיונים רחבים יותר באופנה כמערכת סימנים בספרו של רולאן בארת The Fashion System ובספרה של אליסון לורי The Language of Clothes.

עובד לפרשנות מערכתית עבור LolitaFetch.